<h1>ספר החינוך מצוה תס"ב</h1>
<h2>דף סז.</h2>
שלא נסית אחד מישראל לעבודת עבודה זרה, והעושה כן נקרא מסית, ועל זה נאמר [דברים י"ג] בסוף הפרשה של מסית ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך. שורש המצוה נגלה לכל. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ס"ז ע"א] כיצד הוא ענין ההסתה של מסית, כגון האומר לחבירו נלך ונעבוד עבודה זרה פלונית, או נלך ונזבח או נלך ונקטר או נלך וננסך או נלך ונשתחוה, או שאמר לחבירו בלשון יחיד אלך אעבוד, אלך אזבח, או אקטור אנסך אשתחוה, בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, הרי זה נקרא מסית, ואף על פי שלא נעשה המעשה שלא עבדו העבודה זרה לא המסית ולא המוסת אף על פי כן דינו כדין מסית מפני הדיבור לבד. ומה שאמרו [שם] שהמסית לשנים הן הן עדיו והן מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו על פיהם, ומה שאמרו [שם פ' ע"ב] שהמסית אינו צריך התראה מפני חומר ענינו שהוא ענין רע, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה [כתובות ל"ג ע"א] בעדים זוממין שאינן צריכין התראה לרוב רעתם, וכמו שנכתוב בעזרת השם בסדר שופטים עשה י"א בסימן תק"א [מצוה תקכ"ד], ומה שאמרו שהמסית לאדם אחד שחייב המוסת לאמר אליו יש לי חברים שרוצים בכך אמור להם גם כן, וזה יעשה כדי שיעידו עליו שנים ויהיה נידון על פי בית דין, ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם לא רצה להסית לשנים שמצוה להכמין לו עדים, והענין הוא שמסתיר עדים במקום שיראו הם המסית והוא לא יראם ונכנס עמו באותן דברים שאמר לו ביחוד, והמוסת משיבו האיך נניח אלהינו שבשמים ונעבוד העצים והאבנים, ואם חזר בו מסית או שתק פטור, ואם אמר לו כך ראוי לעשות וכן יפה לנו, מביאין אותו העדים לבית דין לידון, וכל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין להם עדים חוץ מזה, וכל ענין זה להרחקת עבודה זרה, ואמרו זכרונם לברכה [ספרי] שמצוה הוא ביד המוסת בעצמו להורגו אחר שדנוהו בית דין, ועל זה נאמר [דברים י"ג] ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, וזאת המצוה חלק מצוה היא ואין לנו לחשוב אותה למצוה בפני עצמה. ויתר פרטיה במסכת סנהדרין [פרק שביעי]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכל העובר על זה בין שהוא הדיוט או חכם ונביא והסית אחד מישראל בין איש או אשה כענין שאמרנו חייב סקילה.
